החלטה בתיק ע"ע 34001-10-13

השופטת אביטל  רימון-קפלן

1.   לפני בקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופט דורי ספיבק ונציגי הציבור גב' נעה נוריאל ומר רן ורדי; ס"ע 10736-05-11) מיום 30.8.13, בו חויב המבקש לשלם למשיב זכויות כספיות שונות בסך כולל של כ- 42,648 ש"ח בגין תקופת עבודתו אצלו וסיומה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.06 (מחצית תקופת ההעסקה) ועד לתשלום בפועל; וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ש"ח.

הרקע לבקשה:

2.   המבקש הינו חקלאי בעל כרמי ענבים בשטח חקלאי ביישוב פצאל בבקעת הירדן (להלן- המשק). המשיב, תושב הרשות הפלסטינאית, הועסק על ידי המבקש, בעבודות חקלאיות במשק. רישיונות העבודה שהונפקו למשיב ניתנו עבור המבקש כמעסיקו ועבור היישוב פצאל. 

3.   בבית הדין האזורי התבררה תביעה שהגיש המשיב נגד המבקש לתשלום הפרשי שכר מינימום וזכויות סוציאליות שונות המגיעות לו לטענתו בשל תקופת עבודתו אצל המבקש וסיומה מכוח הדין הישראלי. המשיב טען בין היתר כי עבד ברציפות אצל המבקש החל מחודש ספטמבר 2002 ועד לחודש אוגוסט 2010 עת נאלץ להפסיק את עבודתו, לאחר שנמנע ממנו מסיבה ביטחונית מלהיכנס לעבוד במושב ולהוציא רישיון עבודה חדש.

       ביסוד התובענה עמדו שלוש מחלוקות עיקריות: הראשונה, נוגעת לשאלת הדין החל על יחסי העבודה בין הצדדים, כאשר טענת המשיב היתה כי חל הדין הישראלי ואילו טענת המבקש היתה כי על העסקת העובדים במשק חל הדין הירדני; השניה, נוגעת ליחסי עובד ומעביד בין הצדדים, כאשר המבקש טען כי הוא היה מזמין עבודה בלבד והמשיב הועסק על ידי הראיס איסמעיל; השלישית, נוגעת לתקופת העבודה, היקף העבודה והשכר. לגופם של דברים נחלקו הצדדים בקשר לזכאות המשיב להפרשי שכר מינימום, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים, פיצויי פיטורים ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה.

4.   בפסק הדין מושא הבקשה שלפני התקבלה תביעת המשיב בחלקה. בית הדין האזורי קבע, בהסתמך על התשתית הראייתית שהונחה בפניו, כי:

א.  הדין החל: נפסק, בהסתמך על הלכת גבעת זאב [ בג"צ 5666/03 " קו לעובד" נ' בית הדין הארצי לעבודה (10.10.07)], כי הדין החל על היחסים בין הצדדים הוא הדין הישראלי; נקבע כי יש לראות במשק כחלק משטח השיפוט של פצאל או מהמובלעת הישראלית במקום ואזור השיפוטי של המועצה האזורית בקעת הירדן; כי רישיונות העבודה שהונפקו בשביל המבקש כמעסיק ניתנו עבור היישוב פצאל; כי לפחות חלק מהמשק של המבקש נמצא בתוך גדר היישוב עצמו, והמבקש לא הוכיח שהמשיב הועסק רק מחוץ לגדר; כי המשיב הועסק על ידי המבקש שהינו מעסיק ישראלי והונפקו היתרי עבודה ישראליים על ידי הרשויות בישראל ובשפה העברית; כי מר איסמעיל שימש כמנהל העבודה ודאג לגיוס עובדים, היה עובד שכיר של המבקש אשר שכרו כמו גם שכרם של שאר העובדים ובכלל זה של המשיב, שולם במטבע ישראלי.         

            ב.  יחסי עובד מעביד: נקבע כי בין המבקש למשיב התקיימו יחסי עובד      ומעביד; המשיב הועסק בעבודות חקלאיות במשק המבקש וסביר         להניח שכלי העבודה היו של המבקש; המבקש פיקח על ביצוע העבודה     במשק ונתן הוראות עבודה; אישורי העבודה של המשיב הוצאו על שם המבקש כמעסיקו במושב פצאל.

ג.   תקופת העבודה: נקבע כי תקופת העבודה ורציפותה תילמד על פי ההיתרים שהוצאו על שם המבקש כמעסיקו של המשיב ביישוב פצאל; המבקש לא    הציג כל גרסה בכל הנוגע לתקופת עבודת המשיב ומלבד עדותו לא הביא כל ראיה בנוגע לתקופת עבודת המשיב. לפיכך התקבלה גרסת המשיב בחלקה, זאת בהסתמך על אישורי העבודה החלקיים אותם הציג.

            ד.  היקף העבודה והשכר: בית הדין קיבל את עמדת המבקש לפיה המשיב הועסק ביום עבודה בן 6.5 שעות; עוד נקבע, בהסתמך על עדות המשיב, כי           המבקש הועסק ממוצע 24 ימים בחודש. אשר לגובה השכר נקבע כי שולם       למשיב שכר עבודה ימי בסך 75 ש"ח בלבד, וזאת לאחר שהמבקש הודה     במפורש שייתכן ששולם לפועלים במשק שכר הנופל משכר המינימום וכי      ככל שהמשיב זכאי לתשלום הפרשי שכר, הרי שיש לקבוע כי שולם לו בפועל           שכר יומי בסך 75 ש"ח. 

5.   בסופו של יום חייב בית הדין את המבקש לשלם למשיב  סך של 30,000 ש"ח בגין הפרשי שכר מינימום, סכום של 3,116 ש"ח בגין דמי הבראה בעד תקופה של שנתיים, סך של 3,640 ש"ח בגין פדיון 28 ימי חופשה שנתית וכן סך של 5,892 ש"ח כפיצוי בשל אי ביצוע הפרשות פנסיוניות. תביעת המשיב לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת- נדחתה.

לאור התוצאה אליה הגיע, חויב המבקש כאמור לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ש"ח. 

הבקשה וטענות הצדדים:

6.   המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ומאוחר יותר הגיש את הבקשה שלפני לעיכוב ביצועו. לטענת המבקש סיכויו לזכות בערעור טובים. בקשר לכך נטען, בין היתר, בבקשה שבפני כי שגה בית הדין האזורי בקביעותיו לעניין תקופת העבודה של המשיב ובפרט בהחלטתו בדבר היפוך נטל הראייה לגבי תקופת העבודה של המשיב עד ליום 1.2.09, מועד כניסת תיקון 24 לחוק הגנה השכר, את הטענה כי כלפי המבקש לפיה לא הביא כל ראייה מלבד עדותו עצמו בנוגע לתקופת עבודת המשיב, היה מקום להעלות כנגד המשיב שעליו מלכתחילה מוטל הנטל להוכיח את תקופת עבודתו והוא לא הביא ולו עד אחד אשר יתמוך בטענתו בדבר תקופת העבודה והיקפה; כי הטעות בדבר היפוך הנטל, כבדה שבעתיים לאור העובדה כי בית הדין קבע במספר עניינים שנמצאו סתירות בעדותו של המשיב; כי טעה בית הדין האזורי עת קבע כי האישורים שהציג המשיב הינם בגדר ראייה חיצונית לביצוע עבודה על ידי המשיב במועדים הנקובים באישורים, שכן על פי פסיקת בתי הדין האזוריים שאין בהיתרי העבודה כדי ללמד על תקופת העבודה, רציפות העבודה וימי העבודה אשר בוצעו בפועל; כי שגה בית הדין האזורי בקביעתו כי השטחים בהם מצויים הכרמים, שאין חולק כי נמצאים מחוץ ליישוב, אינם בגדר חלקות הנמצאות מחוץ ליישוב כמשמעו בצו האלוף; כי שגה בית הדין האזורי עת בחן את מקום ביצוע העבודה, בבחינה טכנית ולא מהותית, שכן העובדה שבמפה מצוין "פצאל" נועדה לייחס את שטחי החקלאות ליישובים; כי הבחינה של המונח "מחוץ ליישוב",  צריכה להיעשות מבחינה פיזית שאם לא כך, הרי שאין כלל משמעות לאבחנה בין עבודה "בתוך היישוב" ו"מחוץ ליישוב"; כי בית הדין האזורי התעלם מן ההבדל בין נספחים ג' ו-ד' לתצהיר המבקש הם צו 967 כנוסחו עד ליום 1.1.08  והצו בנוסחו מיום 1.1.08, בכל הנוגע לחובת תשלום שכר מינימום בין הצווים, שכן בעוד שעד שנת 2008 חובת תשלום שכר מינימום הייתה לגבי עובדים שהועסקו ביישוב בלבד ואילו החל 1.1.08 הורחבה תחולת החובה גם לעובדים מחוץ ליישוב; כי שגה בית הדין האזורי עת קבע כי די בהיותם של השטחים שמחוץ ליישוב חלק מהבסיס הכלכלי של המבקש על מנת ליצור חזקה לדין הישראלי שכן בכך התעלם בית הדין מהשוני בנוסחים שבין הצווים המגלם הלכה למעשה את הלכת בג"צ גבעת זאב בדבר תחולת הדין הישראלי על כלל המועסקים בין בתוך היישוב ובין מחוץ ליישוב בשטחים החקלאיים; כי  שגה בית הדין האזורי עת קבע שהמבקש לא הצליח להוכיח שהמשיב הועסק רק מחוץ לגדר, עדותו של המשיב בדבר היחס בין החלקות בתוך היישוב ומחוצה לו, עולה בקנה אחד עם טענת המבקש לפיה בחלקות בתוך המושב עבדו רק מנהל העבודה ובנו, בעוד שהעובדים האחרים הועסקו בכרמים הנמצאים מחוץ ליישוב.

7.   המבקש מוסיף וטוען כי קיים חשש שאם ישלם למשיב באופן מיידי את הסכום הפסוק, העומד כיום על סך של 66,000 ש"ח, שהינו סכום נכבד, ולאחר מכן יתקבל הערעור, לא יהיה באפשרותו להיפרע מהמשיב בהיותו תושב הרשות הפלסטינאית, שאין לו כתובת או כל נכסים בארץ. כן נטען כי המשיב הינו פועל, המתפרנס מעבודת כפיים ועל כן יכולת השתכרותו נמוכה מאוד. עוד נטען, בהסתמך על תעודת עובד ציבור, כי אין כיום כל אפשרות לאכוף פסק דין שניתן על ידי בית המשפט בישראל בשטחים שבתחום השיפוט של המועצה הפלסטינית. לטענתו, חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, התשנ"ו- 1996, הוציא את שטח המועצה הפלסטינית מגדר סמכות הפעולה של ראש ההוצאה לפועל. המבקש צירף לבקשתו העתק תעודת עובד ציבור ערוכה ע"י עו"ד ז'אן קלוד נידם, הממונה מטעם מדינת ישראל על העזרה המשפטית בשטחי הרשות הפלשתינאית, המאשרת שאין כיום כל אפשרות לאכוף פסק דין אשר ניתן על ידי בית המשפט בישראל, בשטחים שבתחום השיפוט של המועצה הפלסטינית.

כן נטען כי למשיב היתה מניעה ביטחונית של כארבע שנים, החל מנובמבר 2009 ועד ליולי 2013, אשר מעידה על אי יציבותו הכלכלית ועל פוטנציאל השתכרות.  

      בנסיבות אלה, כך לטענת המבקש, הנזק שעלול להיגרם לו אם יבוצע פסק הדין באופן מיידי ולאחר מכן יתקבל הערעור בחלקו או במלואו, עולה על הנזק שייגרם למשיב, אם בכלל, מעיכוב ביצוע פסק הדין. 

8.   המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי לבקשה לא צורף תצהיר ועל כן וכבר מטעם זה בלבד דינה להידחות. לגופו של עניין טוען המשיב כי סיכויי הערעור קלושים עד אפסיים, שכן פסק הדין מנומק כראוי ומבוסס בעיקר על קביעות עובדתיות שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן. עוד נטען כי גם שאר קביעותיו של בית הדין בכל הנוגע ליישום הדין הינן מפורטות כראוי והמבוססות על ההלכה הפסוקה. לעניין זה נטען בין היתר כי בקביעתו לעניין היפוך נטל ההוכחה בקשר עם תקופת העבודה הסתמך בית הדין האזורי כדין על ההלכה שנקבעה בע"ע 216/06 ימית - אפרים ובשורה של פסקי דין נוספים; כי בית הדין נימק בפסק דינו כיצד הגיע לקביעתו הנ"ל ולפיה המשיב עמד בנטל להוכיח "דבר מה ראייתי" ביחס לתקופת עבודתו אצל המבקש, ובכלל זה היתרי העסקה שהונפקו לו ע"י המנהל האזרחי בהתאם לבקשות המבקש, כאשר המבקש לא הציג כל גרסה מטעמו או נתונים אחרים ולא הכחיש בחקירתו כי היתרי ההעסקה מעידים על היות המשיב עובד שלו ועל כן בצדק הגיע בית הדין למסקנה כי המשיב עבד אצל המבקש לכל הפחות בתקופות עבורן הוצאו ההיתרים; כי לגבי החובה לשלם שכר מינימום בהתאם לצו 967, הבהיר בית הדין כי גם אם נניח שהשטחים אינם נמצאים בתחום השיפוטי של הישוב פצאל עדיין הם נחשבים לחלק מהבסיס הכלכלי של הישוב וחלה על המבקש החובה לשלם שכר מינימום כשהוא מתבסס בעניין זה על מבחן התלות הכלכלית שנקבע בעניין ע"ע 207/08 עוז-רום, ועל כן גם מטעם זה אין יסוד לטענות המבקש לפיה כביכול טעה בית הדין כשחייבו לשלם הפרשי שכר מינימום. על כן דין ובהעדר סיכויי לערעור, דין הבקשה להדחות כבר מטעם זה.